זו הסיבה שהתחלתי את המאבק לשחרור צמח הקנאביס לפני 30 שנה

מה הקשר בין האינתיפאדה הראשונה ליובש בשוק הקנאביס והחשיש של שנות ה-80 וה-90 – כמה היה עולה 5 גרם באמסטרדם לפני 30 שנים – ואיך התחיל המאבק של שלומי סנדק לשחרור צמח הקנאביס – טור מיוחד מאת שלומי סנדק לרגל אירוע ‘לגליזציה באחריות!‘ שצפוי להתקיים בשבת הקרובה בגן מאיר בת”א.

לפני 30 שנה, ב-1987, פרצה האינתיפאדה הראשונה, אשר אחד מסממניה היה יובש רציני בשוק הסמים (הקלים) המקומי: הטלגראס עדיין לא היה קיים, והקנאביס שניתן היה להשיג (אם התמזל מזלכם) הזכירה פטרוזיליה קצוצה – והחשיש הפך לנדיר ביותר ויקר בטירוף. באותה תקופה לא מעט צרכנים ומטופלים נהגו להעביר קנאביס איתם במטוס והבדיקות היו רופפות למדי.

בסופו של דבר גם לי לא נותרה ברירה: אחת ל-3 חודשים נהגתי לטוס לאמסטרדם, לעשות סבב קניות בקופי-שופ’ס ולשוב ארצה עם מיטב התוצרת לשימוש אישי כשהיא ארוזה היטב בתוך קונדום, אותו הייתי דוחס לבקבוק כהה כלשהו, לרוב בקבוק שמפו.

הקופי-שופ האהובים עלי בזמנו היו ה Prix D’amis שעדיין פועל באותו המיקום גם היום וה-Dutch delight שנסגר מאז. התפריט היה צנוע יחסית: ‘מריחואנה’ ממקסיקו ומקולומביה שתמיד היו הזולים ביותר, “תאי-סטיק” מתאילנד ו”סקאנק” הולנדי.

קופישופ Prix D’amis באמסטרדם: מהוותיקים שבעיר

בתפריט החשיש המבחר היה גדול יותר וכלל סוגים שונים של חשיש מרוקאי (זירו זירו היה האהוב עלי), אפגני, הודי וכמובן – לבנוני שהיה הזול ביותר אך בהשוואה למה שהיה בארץ, עדיין היה סופר-איכותי.

מחירי החשיש והקנאביס בשנות ה-80

המחיר פר שקית, בכל הקופי-שופ’ס, היה זהה: 25 גילדן (כ-20 שקלים) והכמות בכל שקית הייתה בהתאם לאיכות. כך למשל, שקית עם חשיש לבנוני הכילה 5 גרם, שקית עם חשיש מרוקאי הכילה 3 גרם ושקית עם החשיש המשובח ביותר – גרם אחד.

בתחום הירוק, שקית של קנאביס קולומביאני הכילה 5 גרם, שקית התאי-סטיק הכילה 3 גרם ושקית הסקנאק – למרות שהיה גידול מקומי, הכילה כ 2.5 גרם בלבד. אולי משום שהיה זה גידול הפנים הראשון, בעוד שאת יתר סוגי הקנאביס נהגו באותה תקופה לגדל בשטח פתוח ותחת אור השמש.

לפני הטיסה חזרה ארצה נהגתי לעשות לעצמי מעין תרגיל מדיטטיבי של דימיון מודרך שמטרתו הייתה להשכיח מהתודעה שלי את קיומו של בקבוק השמפו המיוחד במזוודה שלי. תרגיל זה אפשר לי לנטרל כל סימן לעצבנות כלשהי או להתנהגות שעשויה הייתה למשוך אלי את בלשי משטרת נתב”ג. ואכן, זה עבד!

‘משלוח’ מאמסטרדם לישראל

עד שפעם אחת, בשנת 1989, חזרתי מאמסטרדם ובעודי ממתין למזוודות גיליתי שהמזוודה בה המתנות שהבאתי לילדים כנראה לא הגיעה או נעלמה. לולא התרגיל המדיטטיבי שעשיתי, הייתי בוודאי זוכר שהחשיש והקנאביס נמצאים איתי בתיק היד שלי ולכן עדיף לוותר על המזוודה ולצאת כרגיל דרך המסלול הירוק. במקום לעשות זאת, המשכתי להתעכב ליד המסוע, בודק בעצבנות אם המזוודה הבאה שיוצאת היא שלי…

לא חלפו מספר דקות וניגש אלי גבר בלבוש אזרחי, הציג תעודת שוטר ושאל:

“מאיפה הגעת?”
“מאמסטרדם”, עניתי.
“הבאת סמים?” שאל השוטר בחשדנות.
“שיט”, אמרתי בלב, פתאום נזכרתי…

עוד בטרם הספקתי להשיב השוטר שאל:

“איכפת לך שאעשה עליך חיפוש?”
“אבל אני מחכה למזוודה…”
“אל תדאג למזוודה, נביא אותה אליך. בוא איתי בבקשה”

הוא הניח ידו על כתפי והוביל אותי לחדר צדדי שם, בנוכחותי, הוא פתח את המזוודה האחת שהגיעה ואת תיק היד שלי והוציא מהם את התכולה. לאחר שבדק שאין תחתית כפולה במזוודה ולאחר שהחיפוש הגופני לא העלה דבר, החל להתנצל:

“יש לי מינימום בדיקות שאני חייב לעשות בכל משמרת, זה לא משהו אישי נגדך”.
“זה בסדר”, השבתי, נושם לרווחה.
“תן לי לעזור לך לארוז”, הוא הציע.

לרוע מזלי הוא בחר להתחיל דווקא בבקבוק השמפו ומיד הרגיש שמשהו בבקבוק לא מתאים, אולי הוא היה כבד מידי?

“מה יש בבקבוק?” שאל בחשדנות.
“שמפו, זה מה שכתוב עליו”, השבתי.

השוטר ששמו היה מיקי ביקש מהשוטר הנלווה להעביר את הבקבוק בצילום רנטגן – אשר הראה בבירור כי בתוך הבקבוק ישנם 4 גלילים דחוסים – ומשם הדרך לתחנת משטרת נתב”ג הייתה קצרה. בקבוק השמפו שלי הכיל 85 גרם קנאביס ו-50 גרם חשיש, מיטב התוצרת של הקופי-שופ’ס באמסטרדם.

“תראה”, אמר לי החוקר: “יבוא סמים זו עבירה מאד חמורה! אבל אם תשתף איתי פעולה, אנסה לעזור לך”.
“בשמחה”, השבתי לו: “מה אתה רוצה לדעת?”
“קודם כל, איפה קנית את זה?”
“באמסטרדם, בקופי-שופ”, השבתי ללא היסוס.

ניכר היה על פניו שהתשובה אכזבה אותו, אך אם היה חושב לפני ששאל, יכל היה לנחש שזו תהיה התשובה שלי.

“טוב, אז תן לי שמות של אנשים שמעשנים סמים בארץ”, ניסה החוקר בכל זאת להוציא ממני משהו.

שתקתי למספר שניות, עושה עצמי מהרהר, ואז סימנתי לו להתקרב אלי ולחשתי לאוזנו:

“אם הייתי מכיר אנשים שמעשנים בארץ, נראה לך שהייתי טס עד הולנד כדי לקנות?”

כנראה שזה שכנע אותו, משום שבזאת תמה החקירה שלי. בינתיים שמתי לב שהמזוודה עם הצעצועים של הילדים הגיעה איכשהו אף היא לתחנת המשטרה. את הלילה העברתי בתא המעצר ולמחרת שוחררתי בערבות עצמית. מספר חודשים לאחר מכן הגיע המועד לדיון בבית המשפט:

“החשוד ניסה להביא 85 גרם של סם מסוכן מסוג קנאביס”, הצהיר התובע.

מרגע זה העסיקה אותי מחשבה אחת בלבד: לאן נעלם החשיש? הרי כאשר שקלו את החומר בנתב”ג, מצאו 85 גרם קנאביס ו-50 גרם חשיש – נטו!

וכך נולד המאבק

מיד אחרי הקראת פסק הדין (חצי שנה על תנאי ו-2000 ש”ח קנס) מיהרתי בעקבותיו של מיקי, הבלש שעצר אותי בנתב”ג ואשר הגיע להעיד במשפט:

“מה נשמע מיקי?” שאלתי כאשר הדבקתי אותו.
“יצאת בזול, אה?” השיב לי בחיוך.
“תגיד, מה עם החשיש?” שאלתי אותו ישירות.
“איזה חשיש?”
“כשעצרת אותי בלוד שקלנו את מה שהבאתי, היה 85 גרם מריחואנה ו-50 גרם חשיש!”
“נו?” שאל, אולי התקשה לרדת לסוף דעתי.
“אז איפה החשיש?” ניסיתי לעזור לו.
“יכול להיות שזה נשלח למעבדה”, השיב לאחר מחשבה קצרה.
“למעבדה שולחים גרם אחד, ולא 50!” השבתי מיד.
“אז מה אתה רוצה?” ניכר היה שהוא מתחיל לאבד את סבלנותו.
“את החשיש, לפחות תחזיר לי חצי ממנו”

הוא הביט בי במבט מאיים, התקרב ושאל בקול שקט:

“אתה רוצה שאעצור אותך כאן ועכשיו?”

הבטתי בו חזרה ועניתי באותו קול שקט:

“תמיד חלמתי להקים תנועה שתוציא את הקנאביס מרשימת הסמים, עכשיו נתת לי את הדחיפה האחרונה לה הייתי זקוק.”
“שיהיה בהצלחה”, איחל לי בחיוך.

עד היום אינני יודע מה עלה בגורלם של 50 גרם החשיש האיכותי שהבאתי, אבל את ההבטחה למיקי, הבלש מנתב”ג, קיימתי: בשנת 1994 התחלתי את המסע לשחרור הקנאביס, שעדיין נמשך לצערי ואני גם לא אפסיק עד שהצמח ישוחרר ואנשים יפסיקו לשלם מחיר אישי, כלכלי וחברתי.

היום, כאשר הלגליזציה סוף סוף קרובה מתמיד, אני מקדיש את המאמר הזה למיקי, הבלש מנתב”ג 1989: בלעדיך מיקי, לא הייתי עושה את זה.

בהזדמנות זו אני מזמין את כל צרכני הקנאביס בישראל לבוא בתאריך 11 ל-11 (סופ”ש הקרוב), לשאכטה, החל מהשעה 16:20 בגן מאיר בתל אביב, ולקרוא לגלעד ארדן לקדם מדיניות אחראית כפי שהבטיח לפני כמעט שנה. הנזק שנגרם למדינה, ולמטופלים ולצרכנים רבים כל עוד קיימת הפללה הוא אדיר והגיע הזמן להסדיר את החוק כלפי מטופלים וצרכנים.