“תחזירו לי את התרופה שמצילה אותי”

גיא סלע, אחד מחמשת מטופלי הקנאביס הרפואי הראשונים בישראל, אובחן בגיל צעיר מאוד בתסמונת טורט, OCD ומחלת ADHD. בזכות הקנאביס, הצליח גיא להשתחרר מכל המחשבות הרעות, לנוח מהטיקים ולחזור לחיות את חייו, עד שהרישיון שלו נלקח במפתיע על ידי משרד הבריאות. מעל חודשיים עברו מאז שהגיש בקשה לקבלת רישיון חדש, ומשרד הבריאות טרם מספק לו מענה.

רפורמת הקנאביס הרפואי ותהליך ההטמעה שלה בשוק, משכו את תשומת הלב הציבורית לפגיעה בחולים עקב עליית המחירים ובעיקר בשל המגמה לביטול הזנים, כאילו שאר הבעיות נעלמו. בפועל, לצד הצרות החדשות, הצרות הישנות שנובעות מהיחס המזלזל של משרד הבריאות, ממשיכות לתקוף את מטופלי הקנאביס הרפואי.

גיא סלע הוא בחור בן 37 המאובחן מגיל 7 כלוקה בתסמונת טורט, ב-OCD (הפרעה טורדנית כפייתית) וב-ADHD (הפרעת קשב וריכוז). הוא אחד מחמשת מטופלי הקנאביס הרפואי הראשונים בישראל, והראשון שקיבל אישור לקנאביס רפואי עבור טיפול בתסמונת טורט.

התופעות שתוקפות את גיא כחלק מהתסמונות מהן הוא סובל, באות לידי ביטוי בטיקים קשים שלא פוסקים, חרדות, דיכאונות ומצב נפשי כללי חמור מאוד בכל שעות היום, והן אינן פוסקות גם למרות עשרות התרופות אותן ניסה ליטול.

בניגוד להשפעה השלילית של כל התרופות בהן התנסה, מהרגע שגילה גיא את נפלאות צמח הקנאביס, הוא מרגיש כאילו העולם האיר לו פנים. תחת השפעת הקנאביס, לדבריו, הוא אדם אחר, שכאילו אינו סובל מאותן בעיות רפואיות מעיקות.

גיא מטופל בקנאביס רפואי כבר למעלה מ-11 שנים, אך לפני כחודשיים, קצת לפני סיום תוקף רישיונו הנוכחי, הגיש גיא בקשה שגרתית לחידוש הרישיון שלו, שכללה בקשה נוספת להעלאת המינון החודשי שלו – שכמובן חתומה על ידי הרופא הממליץ.

למרות שמדובר בתרופה היחידה שנותנת לו מזור אמיתי, ולמרות שמדובר שהוא מוכר היטב למשרד הבריאות וידוע זה זמן רב שהוא זקוק לטיפול בקנאביס באופן מהותי, כבר מעל חודשיים שהוא לא מקבל תשובות מאף אחד. כל פקידי משרד הבריאות מפנים אותו מאחד לאחר, ללא שום מענה מספק ומבלי להתחשב בעובדה שללא תרופה זו, הוא למעשה לא מסוגל לקיים אפילו אורח חיים מינימלי.

“בזכות הקנאביס אני אדם אחר”

 גיא נחשף אל הקנאביס בפעם הראשונה בהיותו תלמיד תיכון בכתה י”א. כשהתחיל לצרוך קנאביס, לפתע הוא שם לב כי הקנאביס הרפואי מעלים לו את כל הטיקים.

בשנת 2004 החלה מלחמתו של גיא מול משרד הבריאות בדרך לקבלת הרישיון לקנאביס. המלחמה הייתה ארוכה ומייגעת, ומשרד הבריאות סרב לתת לו את הרישיון למרות המלצות ממספר פסיכיאטרים, ולמרות שבעברו הוא טופל במנות מרוכזות של THC כחלק מטיפול ניסיוני בבית החולים בהדסה עין כרם, שעל פי כל הראיות נחל אצלו הצלחה.

3 שנים ארוכות מאז התחיל את התהליך, קיבל גיא לבסוף את רישיון הקנאביס שלו בשנת 2007. בשלוש השנים הללו, כך הוא מספר, משפחתו הוציאה מעל 50,000 ש”ח עבור רכישת קנאביס בשוק השחור.

לאחר שנתיים שגיא החזיק ברשיון, הוא אושפז במחלקה סגורה למשך שנה, עקב התקף פסיכוטי שתקף אותו. כמובן שבזמן ההסגר, הרישיון שלו נלקח ממנו, אך לאחר שהשתחרר מההסגר, פנה גיא לד”ר איליה רזניק שעזר לו לקבל את הרישיון שלו חזרה. 

מאז, גיא מטופל בקנאביס רפואי עוד 8 שנים רצופות. הוא מספר שתחת השפעת הקנאביס, הוא מצליח להרפות את המחשבות הטורדניות, הטיקים שלו מפסיקים לגמרי, חוזר לו התיאבון והחרדות והדיכאונות כמעט כולם נעלמים לגמרי. למרות כל זאת, ישנה בעיה גדולה מאד עם התרופה שלו: משרד הבריאות לא ממש רוצה לספק לו אותה.

“לא מקבל יחס שראוי לבני אדם”

קצת לפני תחילת חודש אפריל האחרון, מבלי לחכות לפקיעת תוקף הרישיון, הגיש גיא בקשה שגרתית למשרד הבריאות לחידוש תוקף הרישיון, אליה צורפה בקשה של רופאו המטפל להעלאת המינון החודשי שלו.

מאז, עברו חודשיים בהם פנה גיא למשרד הבריאות ויחידת הקנאביס הרפואי (יק”ר) עשרות פעמים בטלפון ובמייל, אך כמו במקרים קודמים של מטופלים כלפיהם הפגינו גופים אלה התנהלות כושלת ביותר, גם גיא אינו מצליח לקבל ולו מענה בסיסי בעניינו. 

עד היום ממשיך גיא להתקשר כל כמה ימים למוקד היק”ר בבקשה לדעת מה קורה עם התרופה שלו, נאלץ להסביר ולהתחנן, ואפילו איים פעם אחת בהתאבדות (במטרה להוכיח את אטימות המערכת, ללא כוונה אמיתית לעשות זאת), אך בכל זאת הוא ממשיך לקבל מענה שנע בין צליל חיוג מתמשך לבין העברות חסרות פשר בין נציג לנציג.

גיא מספר כי ללא הקנאביס הוא הופך להיות אדם עצבני, טרוד, הטיקים לא מרפים ממנו ולו לשנייה אחת, אין לו תאבון והוא לא מצליח לישון. הוא מספר שכעת הוא שרוי בתחושה שכל עוד הוא לא נמצא במצב בריאותי סופני, אין שום סיבה שהוא יעניין מישהו.

“כל מה שאני רוצה זה מעט שקט נפשי ויכולת בסיסית לחיות את החיים שלי כמו אדם בריא ונורמלי, עם יותר שאיפות, אמביציה ורוגע שהיו לי בזמן שהייתי מטופל” הוא מסכם, “אבל אני לא חולה בסרטן, ולא זקוק לטיפול פליאטיבי או שרוי על ערש דווי מסיבה אחרת, וכנראה שעד שלא אגיע למצב הזה, לא אזכה לקבל יחס שראוי לבני אדם”.

גיא, כמו מטופלים רבים אחרים שרק מתחילים לעכל את הגזרות רעות של הרפורמה, ימשיך להמתין, לקוות, לרדוף ולהתחנן, בשאיפה שמישהו במשרד הבריאות או היק”ר יקדיש לו כמה דקות, ידבר איתו בצורה הגיונית, ויסביר לו למה התרופה היחידה שעוזרת למצבו הרפואי, נמנעת ממנו.